י"ג כסלו ה'תשע"ט , 21/11/2018

מוצרי מזון שברכתם בספק

18/01/2011 י"ג שבט ה'תשע"א
בציבור הרחב הולכת וגוברת הדרישה לציין ברכות מוצרי מזון על גבי האריזות העוטפות אותם. האם ניתן להיענות לדרישה זו? במאמר שלפנינו נכתוב ונפרט על כמה מוצרי מזון בודדים, שיש ספק לגבי ברכתם הראשונה. מסתבר, כי לפחות לגבי המוצרים שנפרט כאן לא ניתן לרשום חד משמעית מהי הברכה. רשימה עדכנית.
מוצרי מזון שברכתם בספק

אורז

במס' ברכות (לז) משמע, שאם אוכלים אורז מבושל - מברכים לפניו בורא מיני מזונות ולאחריו בורא נפשות, ואם כוססים את האורז מברכים לפניו בורא פרי האדמה. על הדוחן נחלקו הדעות אם מברכים שהכל נהיה בדברו או בורא מיני מזונות. ומדוע מברכים על האורז בורא מיני מזונות, אף שאינו מחמשת מיני דגן? משום שהוא מזין וכן זהו טעמם של הסוברים לברך מזונות.

ונחלקו הדעות מהו האורז ומהו הדוחן. רש"י מפרש: אורז - מי"ל. דוחן - פנ"ץ. תוספות מביאים  שיש מפרשים ריז"ו. ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי"ל. וכך הביא הב"ח (סי' ר"ח) דאיכא ספק באורז ודוחן, דמהרי"ל כתב שדוחן הוא ריי"ז ואורז הוא היר"ז ולא כמו שאומרים העולם אורז לישניה מוכיח עליו שהוא ריי"ז אכן בערוך כתב אורז הירז"א ונפקא מיניה לעניין ברכה. 

כשנעיין במנהגי מהרי"ל נראה ששם מובא בזה"ל: ואמר מהרי"ל שמנהג שלו לברך על דוחן לפי פירושו שהוא ריי"ז בורא מיני מזונות, ועל אורז שהוא היר"ז שהכל נהיה בדברו.

 

הב"ח מסיק ומסכם מחלוקת זו, שלא לאכול לא היר"ז ולא ריי"ז שהוא אורז או דוחן מבושל בין שהוא שלם בין נתמעך יפה, אלא בתוך הסעודה. הט"ז מביא את דברי חמיו הב"ח, וכתב שלדעתו, כיון שעכ"פ אין באלה הברכות מעין שלש, ואין כאן ספק רק בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ, יש לברך על רייז והריז שהכל ואחריו בורא נפשות רבות.

המשנה ברורה (ס"ק כ"ה) מביא בשם הגר"א שאורז הוא רייז ומברך עליהם בורא מיני מזונות. והוסיף בשער הציון (ס"ק ל"א) לפי מה שהבאתי לקמן שעל הכל חוץ ממים ומלח, אם בירך בורא מיני מזונות - יצא, בוודאי יש לסמוך ולברך בורא מיני מזונות על רייז ובפרט לפי המבואר בביאר הלכה בשם כמה פוסקים, שסוברים שכל דבר שאנו רואין דזיין מברך בורא מיני מזונות ובוודאי ריי"ז בכלל זה. הרב בעה"ת בסדר ברכת הנהנין (פ"א סעיף י"א) פוסק כט"ז וכותב: מנהג העולם שמפרשים אורז - רייז, דוחן - הירז אבל יש מפרשים אורז - הירז, דוחן - רייז.  לפיכך ירא שמים לא יאכל בין אורז בין דוחן, בין שלם בין נתמעך כי אם בתוך הסעודה, וכשאוכל שלא בתוך הסעודה יברך שהכל על כולם. כידוע ישנם המקפידים לנהוג כגר"א לברך מזונות על אורז מבושל, ויש המברכים שהכל (עי' שו"ת דברי יציב או"ח סי' פ"ב).

 

כמובן, שאלה זו תהיה גם לגבי פצפוצי אורז; אלה המברכים בורא מיני מזונות על האורז יברכו גם על הפצפוצים, ואלה המברכים שהכל על אורז יברכו כך גם על הפצפוצים. וזאת צריך לדעת שפצפוצי אורז בכל מקרה מבושלים הרבה או מעט. אלא שיש פצפוצי אורז שנעשה על ידי שמבשלים את האורז, אמנם אינו הופך להיות דייסתי, לאחר מכן גרגרי האורז עוברים בין שני  מכבשים גדולים המועכים אותם, ומשם הם עוברים אל תוך תנור האופה אותם. סוג שני של פצפוצי אורז הוא אורז המפוצץ על ידי לחץ חזק. ואכן נמצא בשו"ת אגרות משה (אבהע"ז ח"א סי' קי"ד) שעל רייס קריספעיס אם הוא מגוף האורז, מסתבר שיש לברך במ"מ אף בלא ניכר הפרי, ואם הוא מקליפות צריך לברך שהכל.

 

אולם שונה תהיה השאלה איזה ברכה מברכים על פריכיות אורז. תהליך ייצור הפריכיות שונה מהפצפוצי אורז. הפריכיות אינן עוברות בישול, אלא מתיזים על האורז מים כדי שיקלוט אחוז מסויים של לחות, (יש המוסיפים מלח). גרגירי האורז מוכנסים אל תוך מבנה מיוחד בצורת הפריכיות המבנה נסגר בצורה הרמטית והחום בתוך מבנה קטן זה הוא גבוה במיוחד. מרוב החום כל גרגיר אורז מתפוצץ, כפי שאנו מכירים את התפוצצות הפופקורן האורז לח ואין לו מקום לאן לברוח, לכן גרגירי האורז נדבקים זה לזה.

השאלה היא, האם גם כאן, מאחר ויש לחות באורז, נחשיב אותו לאורז מבושל, ומי שמברך על אורז מבושל מזונות יברך גם כאן מזונות, או אולי מאחר ואין עיקר אכילת האורז בצורה זו, דהיינו אין תהליך זה נחשב לבישול, לכן נברך בורא פרי האדמה כפי שצריך לברר על אורז שנכסס. וייתכן שנברך על הפריכיות ברכת שהכל מחמת הספק. 

ואכן נחלקו דעתם של פוסקי דורנו, אם לברך בורא מיני מזונות או בורא פרי האדמה או שהכל. בספר וזאת הברכה (הוצאת שנת תשנ"ד) מביא, שהגרש"ז אויערבאך הורה שכיון שלא נתבשלו ורק נתפחו בחום - מברכים עליהם בורא פרי האדמה. וכן הורה לו הגח"פ שיינברג והגר"מ שטרנבוך וכן כתב באור לציון. יש אומרים לברך בורא מיני מזונות כיון שנדבקו על ידי החום. דבר זה מובא בשם אחד מגדולי הדור. ובשם הגרי"י פישר שברכתו שהכל כיון שלא ניכרת צורתו.

 

המסקנה היא שעל מוצרי האורז אי אפשר לסמן בצורה וודאית מהי ברכתם.

 

אגוז קשיו

אגוז הקשיו כידוע הוא חלק הנראה כעין פיטם לפרי הקשיו מקובל אצל רבים לברך על אגוז זה בורא פרי העץ ולא פרי האדמה, וכך הכרעתו של האור לציון (ח"ב עמ' ש"ו) אולם בכל זאת, בספר ילקוט יוסף (ח"ג סי' ר"ג) סבור הגר"ע יוסף, שברכת אגוז הקשיו הוא בורא פרי האדמה, משום שאין הוא עיקר הפרי, ודינו כפי דינם של חלקים של הצלף שאינם עיקר הפרי. 

 

אגוזים ושקדים מצופים

מה נברך כברכה ראשונה על שקדים, אגוזים ובוטנים מצופים וכיו"ב. במשנה ברורה (סי' ר"ד ס"ק נ"א) פסק ששקדים המחופים בסוכר - אף שהם מחופים לגמרי - מברכים עליהם בפה"ע, ואף שיש בו הרבה סוכר ויותר מהפרי עצמו - מ"מ הפרי עיקר. אולם בנידון דידן השאלה היא מה העיקר. ולכן כתב בשו"ת דבר יהושע (סי' קט"ו) כשנשאל בדבר צמוקים מצופים בשוקולד, שתלוי הדבר מה העיקר שרוצה לאכול ומה הטפל, אם רוצה לאכול בעיקר את הצמוקים - צריך לברך העץ, ואם השוקולד עיקר אכילתו - צריך לברך שהכל, ואם שניהם עיקר - יברך על כל אחד לחוד ברכה הראויה לו. ואם אינו יכול להפריד ביניהם - בודקים מהו הרוב, שאם הרוב שוקולד - מברך על השוקולד ופוטר את הצמוקים, ואם הרוב צמוקים - מברך על הצמוקים ופוטר את השוקולד; שכל שהוא הרוב הוא העיקר. ואם ספק מברך על הכל ברכת שהכל.

האגרות משה (או"ח חלק - סימן ל"א) סובר שצריך לברך על שניהם. וכיון שמחופים, ואינו יכול לברך תחילה על הצמוקים, יצטרך לכוין כשמברך שהכל על השוקולד שלא לצאת בו על הצמוקים. ואם יש לו גם צמוקים שאינם מחופים או שאר מין עץ - יברך על הצמוקים תחילה, או על שאר מין העץ, ואח"כ יברך על השוקולד שהכל.

הבן איש חי (פרשת פנחס אות ט"ו) מדבר גם הוא על השקדים המחופים, ודעתו היא שראוי להורות להפריד את הסוכר מהשקדים, לברך על השקדים בפה"ע ועל הסוכר שהכל. בכף החיים (סי' ר"ד אות נ"ו) כתב לברך שהכל על הסוכר, ואח"כ בפה"ע על השקד.

 

לגבי הבוטנים המצופים עם קמח - יש המפרידים את הציפוי ומברכים עליהם בורא מיני מזונות, ולאחר מכן מברכים על הבטנים בורא פרי האדמה. ויש שמברכים בורא מיני מזונות בלבד.

בספר וזאת הברכה מהדורת תשנ"ב הביא בשם הגרש"ז אויערבאך, שאף שהציפוי מכיל קמח חיטה אין הוא נחשב אלא כתבלין, ומברכים ברכת בורא פרי האדמה. ובמהדורת תשנ"ט הביא בשם הגרש"ז אויערבאך לברך ברכת בורא מיני מזונות בלבד.

 

יין עם מים

אין ספק שאם נתערב קצת מים אל תוך היין עדיין ברכתו בורא פרי הגפן. אך נחלקו הדעות עד  כמה מים אפשר להוסיף. הבית יוסף (או"ח סי' ר"ד סעיף ה') מדבר על שמרי יין שהוסיפו עליהם מים, והוא סבור שאם נתן שלש מדות מים ומצא ארבע, כלומר שנתן שלשת רבעי הכוס מים והוסיף עליה רבע יין, דינו כיין מזוג, ומברך בורא פרי הגפן. מיהו הוא הוסיף - היינו ביינות שלהם שהיו חזקים, אבל יינות שלנו שאינם חזקים כל כך אפי' באופן זה, אינו מברך עליו בורא פרי הגפן, ונראה שמשערים בשיעור שמוזגים יין שבאותו מקום. לעומתו סבור הרמ"א שדבר זה הוא בלבד שלא יהא היין אחד משישה במים, כי אז וודאי בטל.

הרבה נתקשו בדבריו של הרמ"א. מכל מקום נראה מדברי האחרונים שלמדו בכוונת הרמ"א שאפשר להוסיף ביין עד שיהיה ששית במים. ולדעת הבית יוסף מותר להוסיף פחות מים.

הרב בעה"ת בשו"ע (שם סעיף ט') כתב: יין שמזגו במים, אפילו המים הם הרוב, מברך עליו בורא פרי הגפן, אם הוא יין חזק שראוי לשתיה ע"י מזיגה גדולה כזו, ודרך בני אדם לשתותו במקום יין ע"י מזיגה זו, שאל"כ בטלה דעתו אצל כל אדם. ואם היין הוא אחד משישה במים, שיש במים ו' פעמים כמותו, אין מברכין עליו בפה"ג בכל עניין, שאע"פ שיש בו טעם יין אינו חשוב כלום בששה חלקים מים.

 

לפי כשר"בקבוקי היין  האמור לעיל, שאלת הברכה תבוא על פטרונה רק אם יהיה כתוב על תויות לברכת בורא פרי הגפן אף לפי שיטת הבית יוסף", ואז הכוונה (הודעה בעקיפין) שיש מים ביין אלא שכמות המים אינה רבה כפי היתרו של הרמ"א. ולכן לנוהגים כבית יוסף אין להוסיף מים ליין, ואף הנוהגים כרמ"א אם יוסיפו - יוסיפו רק מעט. או שבמקרים שיש מים יהיה כיתוב כפי שברבנות הראשית היתה בעבר כוונה, לחייב את בעלי היקבים לסמן על גבי הבקבוקים "כשר לברכת פרי הגפן לנוהגים כרמ"א" והדבר לא יצא לפועל. ובמקרה שאין תוספת מים יהיה רשום ללא תוספת מים.

 

מצה ומציות

שאלת מצה ומציות היא שאלה מעניינת, שאינה ידועה לכל האם מברכים על אלה המוציא לחם מן הארץ או ברכת מזונות.

בשו"ע או"ח (סי' קס"ח סעיף ז') מובאים כל הדעות של סוגי המאפה שעליהם מברכים בורא מיני מזונות. אחד מהם הם כעבים יבשים שכוססין אותם, והם הנקראים בישקוניש וכפי שכתב המשנה ברורה מאפה זה נעשה רק מקמח של אחד מה' מיני דגן, אך באפייתן נעשים יבשים כל כך עד שנפרכים ואין זה נקרא אוכל אלא כוסס, ואין דרכם לאכול מזה הרבה, לכן אין לו דין פת. בשו"ע בסעיף שאח"ז נפסקה הלכה נוספת: לחמניות, אותן שבליללתן עבה שקורין אובליאש לחם גמור הוא, ומברך עליו המוציא וכו' וכתב המשנה ברורה שמאפה זה הוא לחם גמור שנעשה רק מקמח ומים כשאר פת, ואף שהם דקים, מכל מקום לא הוי כמו כעבים יבשים, שהם יבשים מאוד ואינם עשויים לאכילה, ורק כוססין אותם לקינוח, אבל אלה עשויים לאכילה.

 

לכאורה, כאשר אנו לומדים פשוט נראה שמצות צריך לברך עליהם המוציא לחם מן הארץ, משום שאינם עומדים בתנאים הנ"ל. א' הם אינם נכססים כתיאור הנ"ל משום שאינם יבשים מאוד, ב' הם אינם עשויים לקינוח אלא לאכילה וקביעת סעודה. 

רבים דנו בשאלה זו. להלן נביא חלק ממראה המקומות המובאים בשו"ת יחווה דעת (ח"ג סי' י"ב): שיורי כנסת הגדולה (סי' קנ"ח הגהות בית יוסף אות א') כתב שעל המצה מברך המוציא וברכת המזון לפי שאינה קשה כל כך. בשו"ת גינת וורדים גן המלך (סי' ס"ד) כתב שמצה שעושים לפסח, מן הדין היה ראוי לדונה כפת הבאה בכיסנין לברך עליה בורא מיני מזונות, כיון שהיא יבשה וכוססים אותה, אלא שבהיות ומצה זו - לחמו של חג הפסח, מברכים עליה המוציא וברכת המזון. משמע שמצה הנעשית בשאר ימות השנה מברכים עליה בורא מיני מזונות, וכן כתב בשו"ת חינא דחיי אך בשו"ת בית דוד (סי' ע' וסי' פ"ג) העלה שיש לברך על המצה המוציא וברכת המזון, והטעם לפי שעשיית פת כיסנין שכוססים אותו הוא באופן שלאחר שנאפה כהוגן חוזרים ומכניסים אותו לתנור על מנת שיתייבש ביותר, או שלכתחילה משהים אותו בתנור עד שיתייבש יפה יפה, אבל מצה - אין יבשותה אלא מחמת דקותה, ולכן דינה כפת ממש. ועוד יש לחלק בין פת הבאה בכסנין שאין דרך בני אדם לקבוע סעודה, אבל מצה שנעשית על מנת לקבוע סעודה עליה בפסח, הואיל וחל עליה שם פת לא פקע מעליה דין פת גם לאחר הפסח. והחיד"א במחזיק ברכה (סי' קנ"ח אות ה') כתב לפקפק על דברי הבית דוד, שאף שגם המצה נעשית כדרך כיסנין מכל מקום בפסח שקובע סעודתו עליה דינה כפת גמור משא"כ לאחר הפסח שיש לברך עליה בורא מיני מזונות ומעין שלש כדין כיסנין ורוב המון העם נוהגים לחשוב המצה לאחר הפסח כדין כיסנין ומברכים עליה בורא מיני מזונות. וסיים: אמנם אחר ההשקפה היטב יש לקיים דברי הבית דוד, מכל מקום ירא שמים מהיות טוב לא יאכל מצה לאחר הפסח אלא אם כן קובע סעודתו עליה, שאז מברך המוציא ובהמ"ז. בשו"ת אהל יצחק (סי' ד') העלה שיש לברך על המצה לאחר הפסח המוציא וברכת המזון, וכן כתב בספר חוקת הפסח (סי' תפ"ב) וראה עוד באבני שוהם (ח"א סי' י"ז) שהעיר על מה שנתפשט המנהג בארה"ב לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות, וכתב שהעיקר בזה שדין המצה כדין לחם גמור גם בכל ימות השנה.

לסיכום: הספרדים ועדות המזרח נוהגים לברך על המצה לאחר הפסח בורא מיני מזונות ומעין שלש, ויש להם על מה שיסמוכו. וחסידים ואנשי מעשה נוהגים לאכול המצה בתוך סעודה של פת גמור, או שקובעים סעודתם על המצה, ואז מברכים המוציא וברכת המזון, וצריכים נטילת ידים. ומנהג האשכנזים לברך על המצה המוציא וברכת המזון. וחולה שאינו אוכל פת אלא מצה, מברך עליה המוציא וברכת המזון. 

 

מיני מאפה

יכולים לשבת בצוותא באחדות ספרדי ואשכנזי; הם יאכלו עוגה, הספרדי יברך על העוגה ברכת מזונות והאשכנזי המוציא. וההסבר לכך הוא ע"פ המחלוקת הידועה בין הבית יוסף והרמ"א בשו"ע (סי' קס"ח סעיף ז') מה הקובע לברכת מזונות. הבית יוסף כתב: פת הבאה בכסנין - מברך עליו בורא מיני מזונות ולאחריו ברכה אחת מעין שלש וכו'. יש אומרים שהיא עיסה שעירב בה דבש או שמן או חלב או מיני תבלין ואפאה, והוא שיהיה טעם תערובת המי פירות או התבלין ניכר בעיסה. הרמ"א כתב: ויש אומרים שזה נקרא פת גמור, אלא אם כן יש בהם הרבה תבלין או דבש, כמיני מתיקה שקורין לעקי"ך, שכמעט הדבש והתבלין הם עיקר וכן נוהגין.

 

פאפיה

פרי הפאפיה אינו גדל ככל פרי על ענף הגדל על העץ, אלא הפרי גדל כשהוא דבוק אל הגזע, ועל ענפיו גדלים עלים בלבד. בפרט נוסף שונה עץ זה מכל עצי הפרי, שענפיו וגזעו חלולים. ונסתפקו האחרונים אם נוהגים איסור ערלה בפירות עץ זה; יש אוסרים ויש מתירים או מסתפקים, ולכן לא יצאנו מכלל הספק. כמו כן נסתפקו מהי הברכה שמברכים על הפרי לפני אכילתו; בורא פרי העץ, בורא פרי האדמה או שהכל.

 

הראשון שידוע לי שדן בנושא הוא שו"ת רב פעלים (ח"ב סי' ל'), ובעיקר דבריו הוא קושר את הנושא לשאלת ערלה בחצילים הקרויים בדינגא"ן הוא מביא בשם הרב מהר"א ישראל במחנה ישראל (סי' ר"ן), שכתב וז"ל: לענין היתר אכילה הבדינגא"ן דלא חיישינן משום ערלה, עיין להרדב"ז (ח"א סי' רצ"ו), וגם בחדשות (סי' תצ"ט) מ"ש בזה, וראיתי בכ"י בגליון הרדב"ז, מכתיבת ידו של הרב הקדוש מהר"ש גרמיזאן ז"ל, דאיתא בתוספתא דכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו וזריעתו, אינו נקרא אילן לענין ערלה, ואינו אלא ירק. והבדינגא"ן עינינו הרואות דמוציא פירות תוך שנתו, וכן נראה דעת מרן ז"ל בספר הקצר (סי' ר"ג), שפסק על המאיזיס בפה"א, והרואה יראה בכ"י שם (סי' ר"ג) שתלו אותם המאיזיס עם הבדינגא"ן. וכ"כ בספר מעשה רקח בתחילת הספר בשם תשובות הרמב"ם ז"ל, וכן ראיתי כתוב בכ"י להרב הקדוש בעל חסד לאברהם ז"ל, ששאל לתלמידי מרן ז"ל ולתלמידי מהרח"ו ז"ל, ואמרו שראו אוכלים אותם הרבנים הנז' והיו מברכים עליהם בפה"א, והיו אומרים שהם מין ירק שמוציא פירות בתוך שנתו ע"כ. והנאני הדבר דבאמת פה עיה"ק ירושלים תוב"ב לא ראיתי לשום חסיד וחכם שחששו לאסור הבדינגא"ן, וכולם אוכלים אותו, אע"פ שהם מחמירין לעצמן בכמה חומרות ומתנהגים בכמה מיני קדושות בעשר ידות כמדובר בם נכבדות, ויש להם על מה לסמוך באכילת הבדינגא"ן עכ"ל. והדברים אלו רמזם בספרו כסא אליהו (יו"ד סי' רצ"ד), ע"ש. הרי מצינו עוד סימן מובהק לירק בתוספתא שהביא הגאון הגדול מהר"ש גרמיזאן ז"ל, שכל דבר שמוציא פירות תוך שנתו לזריעתו אינו אלא ירק, והגם כי בתוספתא נקיט להאי סימנא לענין ערלה, י"ל דכ"ש הוא דסמכינן אהאי סימנא לענין ברכה. ועוד הא מצינו להרא"ש ז"ל דסימנא דהביא בתוספתא לענין כלאים נקיט ליה גם לענין ברכה. וה"ה בסימן זה דנקיט התוספתא לענין ערלה סמכינן עליה גם לענין ברכה, על כן זה העץ דנידון השאלה שהוא מוציא פירות תוך שנתו לזריעתו הא ודאי דירק הוא, ומברך על פריו בפה"א, ואין בו איסור ערלה.

עי' בשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' ק"ח) שהביא שבספר חתן סופר שער האילנות הביא כל השיטות בזה. עי"ע בשו"ת שבט הלוי (ח"ו סי' קס"ה) שו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' נ"ב) אלא שבכל זאת לא הכל מסכימים שברכתם היא בורא פרי האדמה, ולכן גם כאן מידי ספק לא יצאנו.

 

קליפות מסוכרים

 

המגן אברהם (סי' ר"ב ס"ק י"ז) הביא, שנחלקו הדעות איזה ברכה מברכים על קליפי התפו"ז מראנצי"ן) אם בורא פרי האדמה או בפה"ע.

בשו"ע בעל התניא (סעיף ט') מכריע לברך על קליפי מרנצין מרוקחים בפה"א, ולעניין הלכה לכתחילה יברך בורא פרי האדמה, שאז יוצא לדברי הכל. ואם בירך בורא פרי העץ - יצא, שספק ברכות להקל. במשנה ברורה (ס"ק ל"ט) מכריע לברך מספק שהכל. ואם בירך פה"ע או בפה"א יצא.

צדדי השאלה בנושא הברכה על קליפות סובבים בעיקר על הציר אם קליפות נחשבות למאכל רגיל או לא, שאם נחשבים הם למאכל רגיל - ברכתו תהיה בורא פרי העץ. ולכן הקביעה לעניין ברכה תקבע גם לנושא המעשרות, כפי שיבואר בקטע המדבר בנושא המעשרות.

 

וכאן נשאלת אכן השאלה מה עלינו לרשום על גבי אריזת קליפות מסוכרים או מצופים בשוקולד?

 

 

 
 
חיפוש מקווה