מה דינו של בן ארץ ישראל הבא להתארח בחו”ל האם עליו לחגוג יום טוב שני של גלויות? האם יכולים בני ארץ ישראל השוהים בחו”ל להתנהג ביום טוב שני כביום חול, לא פעם תוהים המארחים בני חו”ל בנושא, במיוחד כאשר הם רואים את האורחים מתנהגים ביום טוב שני כאילו היה זה יום חול גמור. זאת ועוד אם האורחים באים למטרות טיול וביקור הם נוסעים בסתר למקומות מרוחקים ועושים כאוות נפשם בסיור וקניות והדבר נעשה פרוץ. מה מותר ומה אסור?

הרב דורון אחיאל רב קהילת נצח ישראל – לונדון העלה את הנושא לדיון בכנס מרכז רבני אירופה שהתקיים בסוף חודש אדר באיטליה. לבקשת רבנים רבים הוא העלה את הדברים על הכתב.

והנני בתשובה מאהבה באופן כללי על נידון זה, אשר כל מועד חוזר וניעור, ושמח אנוכי לזרז השואלים בענין דבר זה. ואבאר בקצירת האומר ובפשיטות ענין יו”ט שני ומעמד בן ארץ ישראל לגביו בשעה שנמצא במועד אצלנו.

הנה ברוך הוא ומבורך הבורא יתברך אשר מועדי קודש בששון ושמחה הנחילנו וחגי נדבה באהבה וברצון, ונקבעו איש על דגלו בזמנו המיוחד לו לתקופות השנה כנאמר “אלה מועדי ה’ מקראי קודש אשר תקראו אתם במועדם” ודרשו רז”ל “אתם” תקראו אותם. ומן הפסוק “החודש הזה לכם”דרשו רז”ל שאמר הקב”ה למשה “כזה ראה וקדש” עדות זו תהיה מסורה לכם אשר ביאור הענין שנתן הקב”ה הכוח והסמכות והחובה לחכמי ישראל שבכל דור ודור להקהל ולעמוד בבית דין הגדול ולקבוע מתי יחול כל מועד ואיך יהיה סידור השנה מצד החודש מלא או חסר או שנה בת י”ב חודשים או י”ג חודשים כדי לשמור שיחול חג הפסח באביב שנאמר “שמור את חדש האביב”. ואמר לו הקב”ה למשה “כזה ראה וקדש” זאת אומרת הראה לו מצב הלבנה והודיעו שבאופן שנראית הלבנה כך, זאת תהיה תחילת החודש והוא יום ראש חודש.

ולא לו לבד ציוה, אלא שכל בית דין בדורו יש לו לקדש החודש באופן זה. ומכאן ואילך מסור ביד חכמי ישראל אופן קידוש החודש, בראייתו ובקידושו ובהכרזתו על ידי בית הדין.

ובדרך זו נהגו כל הדורות ממשה רבינו ועד סוף תקופת אביי ורבא שהיה בית דין הגדול מקדש החודש, אחר אשר קיבלו עדים נאמנים שראו בהתחדשות הלבנה, וכיון שהיו צריכים להודיע לרבים מתי קידשו החודש שהוא חובת בית הדין נלמד מהפסוק “אשר תקראו אותם” היו מכריזין באופן הכתוב במשנה מסכת ראש השנה (כב:): “בראשונה היו משיאין משואות ומשקלקלו הכותים התקינו שיהיו שלוחין יוצאים”.
ופירש”י (ד”ה בראשונה) לאחר שקידשו החודש ולא היו צריכין לשכור שלוחין לשלחם לגולה להודיע כי המשואות מודיעין אותן, ומשקלקלו הכותים והשיאו גם הם משואות שלא בזמן החודש להטעות את ישראל וכו’ ע”ש. על כן היו שולחין שליחי בית דין עם הוראת ראש בית הדין חתומה בכתב ידו להודיע לכל המקומות המרוחקים שקידשו בית הדין את החודש, אלא שהיו מקומות שאין השלוחין מגיעין ולא היה נברר אצלם מתי חל ראש חודש כדי שידעו מתי יחול המועד, ולכן מספק היו אותם מקומות עושין שני ימים טובים, אולי הראשון קודש כי היה החודש שעבר בן עשרים ותשע יום, או היה החודש שעבר בן שלושים יום ואם כן מחר קודש, וכך נהגו מכוח ספק.

ובדרך זו נהגו משנכנסו לארץ ישראל עד מספר דורות אחר חורבן בית המקדש השני, עד אשר קם שבט מישראל ממשפחת הנשיאים הלל בנו של רבי יהודה הנשיא אשר תיקן לוח שנת הלבנה אחר אשר גילה סוד עיבור השנים לתיאום שנות הלבנה עם שנות החמה.

ומכאן ואילך לא נצרכו לעדים על חידוש הלבנה, והיה מסודר סדר שנים וחודשים כמו שהוא מצוי וידוע לכל עד דורנו בלוח השנים המתוקן.
אולם עדיין היו מקדשין החודש בבית הדין ללא עדים ונמשך הדבר עד סוף תקופת אביי ורבא, שאז גם הפסיקו לקדש את החודש בפועל ולא היה מסור יותר לבית הדין, כי כבר לא היה ב”ד קבוע בארץ ישראל והנה הוא עומד מקודש מאליו עד תקופותינו ועד ביאת משיח צדקנו.

וכבר כתב הרמב”ם בהלכות קידוש החודש (פ”ה) שאחר תיקון לוח השנה העברי אין יותר ספק אצלנו מתי חל ר”ח או מתי חל כל מועד והכל שריר ובריר. אלא שתקנו חכמי הדור שאף שכבר נודע סוד העיבור ולוח מועדים וראשי חודשים ידוע אצלנו וא”כ גם המקומות הרחוקים הנגררים אחר ארץ ישראל ידוע אצלם בודאי מתי ר”ח ולא היו צריכים מכוח הספק שהיה עד עתה לנהוג שני ימים טובים, בכל אופן תיקנו שימשיכו באותם המקומות לשמור שני ימים, וכמבואר בגמ’ במסכת ביצה (דף ד.), וז”ל הגמ’, “והשתא דידעינן בקיבועא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי” (עתה שיודעים אנו בסוד עיבור השנים ושנת הלבנה מדוע אנו בני חו”ל נוהגין לעשות שני ימים), “משום דשלחו מתם “הזהרו במנהג אבותיכם בידכם” זימנין דגזרי מלכות גזרה ואתי לאקלקולי” (היות ושלחו חכמי א”י לאנשי הגולה הזהרו במנהג אבותיכם בידכם, לשמור יו”ט שני מפני שאילו תגזור המלכות גזרה שלא יתעסקו בתורה, וישתכח סוד העיבור מכם, ותמשיכו לעשות יום אחד בטעות, כי יתקלקל החשבון אצלכם ותבאו לאכול חמץ בפסח ח”ו).
ולכן מכוח תקנה זו שומרים בחו”ל גם יום טוב שני מאז ולעולם.

והחמירו חכמים בשמירת יו”ט שני עד שאמרו וכך נפסק בשו”ע (סימן תצ”ו) בגלויות שעושין שני ימים טובים מספק, “כל מה שאסור בראשון אסור בשני ומנדין למי שמזלזל בו” ואם צורבא דרבנן אין מחמירין לנדותו אלא מלקין אותו, ע”ש. ויש להעיר מדוע כתב מרן בגלויות שעושין שני ימים טובים “מספק”, אחר אשר היום עושין אותו מכח התקנה, וגם הטור לא הזכיר מספק, ואולי כוונתו על שורש התקנה.וחשבתי שאולי באמת נחלקו מר”ן השו”ע והרמב”ם האם היום שומרים יו”ט שני מכוח ספק או מכוח תקנה ויהיה נפק”מ בזה אם התעורר ספק ביו”ט האם אפשר לדון בדין ספק ספיקא .ואח”כ מצאתי באחרונים כדברי אלה .

והר”ן כתב והביאו המשנה ברורה (שם אות ב’), שיום טוב שני חמור מיום טוב ראשון, שאילו ביו”ט ראשון אין מנדין אלא אם עבר איסור דאורייתא, אבל ביו”ט שני מנדין אפ’ עבר איסור דרבנן.
ובספר דרכי חיים ושלום (אות תקכ”ד) כותב שאדרבה בכמה מקומות מוכח שגם בני ארץ ישראל צריכים אחר החורבן לנהוג יו”ט שני ע”ש. והביא עוד בשם זוהר ח’ להרגה”ק מקומרנא (פנחס רל”א) שכותב, שאם יסכימו חכמי ארץ ישראל לעשות גם עתם בא”י יו”ט כמו שעושין בגליות היה קירוב הגאולה.

ומסיים הגאון ממונקטאש דאף שלמעשה אין לנו לשנות ממנהג אבותינו ורבותינו, מ”מ משבח מנהג חסידים ויראי ה’ שבארץ ישראל שמונעים עצמם ממלאכה ביו”ט שני ע”ש.

אתה הראת לדעת, כמה חומרת יו”ט שני של גליות לא רק לגבי עצם נידוי ומלקות למזלזל בו, אלא שאף יש אומרים שראוי לעשות יו”ט שני גם בארץ ישראל, ואף שאין אנו פוסקין כן, מכל מקום זה צריך לזרזנו בקדושת ושמירת יו”ט שני של גליות.
והנה המקור לחייב את הבא מארץ ישראל לחו”ל לנהוג כמנהג המקום, מיוסד ע”פ הגמ’ חולין (דף קי.) ששם מבואר שהיו מקומות שהיו אוכלין כחל והיו מקומות שלא היו אוכלין משום חומרת הכשרו שהוא כולו מלא חלב. ורמי בר תמרי שהוא רמי בר דיקוף היה מפומבדיתא שהיו אוכלין את הכחל הגיע לסורא ששם לא היו אוכלין אותו, וערב יום כיפור היה שיש בו מצוות אכילה ושחטו הרבה בהמות וזרקו את הכחל, ולקח רמי בר תמרי את הכחל והיה אוכלו כיון שבמקומו אכלוהו.

ואומרת הגמ’ שהביאו את רמי בר תמרי לפני רב חסדא, ושאלו אמאי תעביד הכי (מדוע אתה עושה כן לאכול הכחל שאסור) אמר לו מאתרא דרבי יהודה אנא דאכיל (אני בא ממקומו של רבי יהודה שהיה מורה לרבים לאוכלו) אמר לו, וכי אין אתה יודע או סובר מה שאמרו חכמים נותנים עליו חומרי מקום שהלך לשם (וכיון שהגעת למקומנו ראוי אתה לנהוג כמותנו), אמר ליה חוץ לתחום אכלתינהו (אכלתי הכחל חוץ למקומכם, ואין אני צריך להזהר במנהג המקום אם עושה אני הדבר חוץ לתחום).

וכתב הבית יוסף (תצ”ו) שמכאן למד האורחות חיים (בדיני ערבי פסחים ס”ה) הלכה לגבי בן א”י שהגיע לחו”ל במועד. וז”ל בני ארץ ישראל שבאו לחו”ל אסורים לעשות מלאכה ביו”ט שני ביישוב ואפילו דעתו לחזור, וכל זמן שלא הגיע ליישוב אפילו אין דעתו לחזור מותר, לפי שעדיין לא הוקבע כמותן ע”ש. ועל פי דברים אלו פסק הבית יוסף בשו”ע (סימן תצ”ו סעיף ב’) וזה לשונו, “בני ארץ ישראל שבאו לחו”ל אסורין לעשות מלאכה ביום טוב שני ביישוב אפילו דעתו לחזור”, ע”כ.

ומדברי מרן נראה שאסור לעשות מלאכה כלל בין בצנעא בין בפרהסיה, שהרי אמרו חז”ל כל דבר שאסור משום מראית העין אפ’ בחדרי חדרים אסור, וכן כתב המשנה ברורה (סעיף קטן ט’) ואפילו בצנעא אסור. ואמנם הט”ז (סעיף ד’ ב’) כתב, שיסוד הדברים שחל על בן א”י איסור מלאכה ביום שני הוא משום המחלוקת, כמש”כ סימן תס”ח ס”ד, וא”כ יש היתר אם עושה מלאכה בצנעא, וכן הוא ברש”ל (פ”ק סימן ח’) וז”ל, אין לו להקל “בפנינו” לעשות מלאכה ע”ש, ואם כי לפי דבריו היה לבעל השולחן ערוך לחלק בין צנעא לפרהסיה, אלא שכנראה סמך השו”ע על מה שכתב בסימן תס”ח, ששם מבואר שהכל הוא משום המחלוקת, וא”כ אם בצינעא מותר.גם הגר”א הולך בשיטת הט”ז וסובר שגם לדעת מר”ן מותר מלאכה בצנעא אבל דבריו ק”ק שהיה למרן גם שם לחלק בין צינעא לפרהסיה ולא רק בתוך היישוב או מחוצה לו. אם לא שמרן סובר שבתוך היישוב א”א לעשות מלאכה בצנעא, שתמיד על פי רוב יתגלה לרבים, ולכן אסור אפילו בצנעא.והנה המגן אברהם כתב שא”א לדמות את הלכות סימן תס”ח העוסקים במנהג עשיית מלאכה בערב פסח שכל מקום יש לו מנהג אחר להלכות בסימן תצ”ו העוסקות בדיני יום טוב שני שמנהג זה פשט בכל הגלויות ולכן יש להחמיר גם לדעת מר”ן שלא לעשות מלאכה כלל

ובדברי מרן לומדים רוב רובא דהאחרונים,ששיטתו להחמיר וגם נמשכו לפסוק כך, שאיסור מלאכה הוא בין בפרהסיה ברבים ובין בצנעא, כל עוד הוא בתוך היישוב.
וכן ראוי להורות לכל המתארחים בינינו מבני ארץ ישראל, לשמור על קדושת יו”ט שני בין בפרהסיה בין בצינעא לגבי איסור מלאכה, שבזה דיבר מרן בעל השו”ע.
ומשמע מדבריו שלגבי תפילות ותפילין וכיוצא בזה יש לו לנהוג כבני ארץ ישראל.

ולא אכחד כי יש הסוברים אחרת, וכמו שמצאנו בדברי שולחן ערוך הרב (לבעל התניא זיע”א) שכתב (בסימן א’ מהדו”ת סעיף ח’) וז”ל, כי עת רצון שלמעלה ויחודים עליונים שבק”ש ותפלה וקדושת שבת ויו”ט הוא למעלה מגדר המקום והזמן, רק מאיר למטה לכל מקום ומקום זמנו הראוי לו, וזהו ג”כ הטעם ששורה קדושה עליונה בחו”ל ביום טוב שני של גליות ולכן גם בני ארץ ישראל הבאים לחו”ל חייבים בקדושת היום אף שדעתם לחזור. ובשם ספר שער הכולל (להגאון מניקלייאד) מבאר דעתו שבני א”י בחו”ל חייבים בקדושת היום ובכל מצוות שבו, לקדש על הכוס ולהתפלל תפילת יו”ט והלל וקריאת התורה ואסורין להניח תפילין (אם לא בצנעא ובלי ברכה ושלא לשם מצוות תפילין), וגם בשו”ת אבני נזר (בהשמטה ל”י תכ”ד אות מ”ט) סובר כן, לנהוג בני ארץ בחו”ל כבני חו”ל ממש.
אבל כבר ביארנו שאין דעת מרן ורוב הפוסקים כן, אלא שלגבי איסור מלאכה בלבד יש לנהוג כמנהג המקום ואפילו בצנעא.

ואשר על כן אם נסכם ביאורנו זה, נעלה ונאמר אשר קדושת ושמירת יו”ט שני תקנת חז”ל והיא מצוה מדברי סופרים וחמורה מאוד, ויש לנו להורות לבני ארץ ישראל הבאים לחו”ל להזהר באיסור מלאכה בין ברבים בין ביחיד, ובשאר עניינים של הבדלה ותפילין וכיוצא בזה יש לעשותם בצנעא, רק שאין אנו מוחין במי שנוהג לעשות מלאכה בצנעא כי יש לו על מי לסמוך.

אלא שיש לדעת שבעיר הזאת לונדון ישנם יהודים ובתי כנסיות גם במרכז העיר, והכל הוא תחום אחד, וע”כ לא יועיל גם למיקלים שיצאו לשכונה אחרת.

והמזהיר והנזהר ירבה שלומים כנהר.